העונש השערורייתי של פמה לאבי הרכלנית או כמה פיות אוכל לפתוח בך עד שתתחילי לשתוק

רוברטו צ׳ו מראווי

כמה פיות עליי לפתוח בך כדי שתכלי את כל המילים שלך, כדי שתפסיקי ללעוס את שם המשפחה שלי ולירוק אותו בלי שיניים? כבר מאות שנים אני שומעת את אותה רכילות בלבוש אחר, ראיתי כתרים מתגלגלים ולחם מתייבש בידי העם, ראיתי את מארי אנטואנט לומדת מה משקלה של שמועה (בצורת עוגה), כשצווארה היה לתשלום והכיכר חרצה את שעתה, ובכל זאת אתן חוזרות עם ה״אל תגזימי״ שלכן, ה״סתם אמרתי״, ה״אלה רק שמועות, הנרייטה באוארס״, ואני סוגרת עוד פה בפנייך ברוק של סבלנות עתיקה, כי חייתי די זמן כדי לדעת שהרעל נשאר אותו רעל גם כשמחליפים לו בקבוק. צהלה שנבלמת בגרון היא עדיין צהלה. אבל את שוב שואלת:

         —מה את שותה?

        —זה לא קולה.

        —אלכוהול?

     ואני חושבת את פיך

   באגמים חתומים

  בקרח, שם דגים

 נדחקים אל שערי

כסף בחיפוש אחר אוויר.

 ובלי להרים את הקול אני אומרת לך:

  —תפסיקי ללכלך על המשפחה שלי.

   —תפסיקי ללכלך על המשפחה שלי.

    —תפסיקי ללכלך על המשפחה שלי!

     —אחי הוא רק ילד.

      —התשוקה המינית שלי היא לא תיק חקירה.

       —הטעם שלי הוא לא פשע.

—כן, אני לסבית— וכל קביעה נועצת סיכה במוח הקטן שלך, כי גם הזיכרון מדמם, כי ראיתי יותר מדי אמיתות שנתלשו בשביל הכיף ויותר מדי ספלי תה מצטננים בזמן שההיסטוריה עורכת ספירת מלאי, ולכן אמשיך לפתוח פיות עד שהפה שלך ילמד לשתוק, לא מפחד הצהלות שלך אלא מעייפות. ובינתיים היום נהפך למאות שנים, הקרח נכנע, והיקום מתעקש לכלוא אותי, אלת השמועות והתהילה, בגופים של משי, גם כשהאנשים שלך חוזרים לדבר על אותם דברים במסכה אחרת, בפה אחר...! אני שואלת אותך:

כמה פיות צריכים להיפתח בך כדי שתתחילי לשתוק?

***

כשאבי הייתה בשיעור אנגלית והרימה את היד כדי לקרוא בנימת החליל המיוחדת שלה, קול אחר דיבר לפניה, הקול שלה, אבל הוא לא נולד בפה שמתחת לאף ומעל לסנטר:

—העתקתי במבחן האחרון. זה היה קל! —זו הייתה כתף שמאל שדיברה בבהירות חסרת בושה...—. ממש קל, כי המורה השמנה והבוגדנית הייתה עסוקה בשיחה עם ה־‎boyfriend‎ שלה.

החוצפה לוותה בהמיה חרישית, בצליל כיסאות זזים ומחברות נסגרות בין מבטי ״אני לא מאמינה שאמרת את זה״, ובלחש שהתפוגג בתשובתה המאוחרת של המורה: ״איך זה בכלל עלה בדעתך, אבי...?״

—הילס, מה אמרת, חצופה קטנה?! —המורה הסתובבה, עם הצוואר המתוח כולו ועם הלסת הנוקשה כולה, כדי לחסל את שארית שלוות הבוקר.

—לא... אני לא... —אבי פתחה את הפה כדי להכחיש, אבל קול אחר הקדים ויצא ממקום אחר בגופה...

—כבר יותר משלושה מבחנים ברצף אני מעתיקה עם המזדיינים הקטנים האלה דרך הטלפון שלי.

הפעם כמה צחקו בעצבנות ואחרים הפסיקו לחייך: מרקוס הביט ברצפה; לאורה נעצה את מבטה בקיר; נציג הכיתה האדים עד האוזניים.

—זאת לא הייתי אני, המורה גרטרוד, אני נשבעת...! —אמרה אבי והכחישה הכול.

אבל קולה המשיך, בלי להתרגש ובלי רשות:

—מרקוס מחביא תשובות במכסה של הקלמר.

—לאורה מוחקת שמות מהיומן הממוחשב.

—נציג הכיתה מוכר שיעורי בית בימי חמישי.

—נינה בוכה בשירותים בהפסקה.

הצחוק אזל ורק כעס טהור נשאר: מכות על הספסלים, מישהו אומר די, אחר צורח סתמי את הפה, כלבה. אבי לא ידעה מה קורה; היא הרגישה את הדופק בגרונה ואמרה:

—זאת לא הייתי אני, אני נשבעת.

—כמו הבעל החירש, העיוור והמקורנן של הכלבה הזאת— שוב התפרץ קולה האחר ברשעות. והפעם המורה אכן ירקה את המילים בשלמותן:

—את ילדה מחורבנת.

כשהבהלה אחזה בה לנוכח המעמד המביש, עורה של אבי התחיל להיפער בשוליים של שפתיים אדומות (כאילו מנתח סוטה ופראי עשה לה את זה בכוונה, בחיתוך המלוכלך של אזמל): תחילה הן הופיעו על לחייה. מסריחות. מוכות נמק. ואז עוד אחת בכף יד ימין ועוד אחת בצד גופה; הסדקים הפכו לפיות. לכל אחד שיניים רקובות ולשונות רטובות מרוק, שהתחילו לדבר כולן בבת אחת:

              —דלי מגיעה באיחור

            כי מר סתיו שוכר אותה

         לפי שעה ועלים נשארים לה בשיער.

      פרי משנה את דעתה כמו חלון

   מואר, חשוך, מואר, חשוך

  ואיש לא יודע אם זה סימן לנדודי שינה

 או סכיזופרניה מהמכות

 של אמא שלה.

 אמא של מרקוס מדברת על כלכלה,

  אבל משלמת במטבעות פושרים

   ובריבית שהמציאה.

    המורה מחייכת, תראו אותה,

     כבשה קטנה בצעיף צמר

      שנשבעת אמונים ללילה

       ומשכירה את התחת עם רדת החמה.

        בן הדוד של ברי שר

         מזמורים בני גילו של מתושלח

          וטועה בבית

           כי הזיכרון שלו

            יצא לשנת שבתון.

             אבא של ונסיה

              לוקח הלוואה מהבנק

               ועוד מחזיר אותה

                מקופלת עקום.

                 וככה אני מדברת,

                  דוקרת כמו ציפורן,

                   כי לא הזינו אותי

                    בליטופים מאז ילדותי

                     וכשאני מדברת לפעמים אני חותכת,

                      אבל אני רוצה לנשק

                       ולהשאיר סימן

                        גם אם אכבה את החלון

                         ואעמיד פנים שזאת

                          לא

                           הייתי

                            אני.

איש מלבד הילס לא ראה את הפיות; כולם רק שמעו את התוצאה ואת הנזק, אותו נזק שמסר את האשמה היחידה לידי הפחד:

—לא! מה קורה לי! הצילו! תעזרו לי! —הצעקה המבולבלת גרמה לכיתה כולה לסגת. הנערה קמה, ידיה על ראשה, וזינקה החוצה מהכיתה, דוחפת את הדלת. מאחוריה צעקה המורה את שמה:

—אבי! אבי, תחזרי לכאן מיד!

שתיים מחברותיה, ורוניקה ולוסיאנה, רצו אחריה וקראו לה גם הן; מאחוריהן נשארה הכיתה, מלאה זעם, סודות ששוחררו ופה שכבר לא ידע להיסגר.

—אבי! אביל׳ה! —הנערות השיגו אותה בקצה המסדרון, ליד התאים. אבי צנחה עליהן:

—בנות, אלוהים, בנות. יש פיות, יש פיות בעור שלי והלשונות הנוראות האלה. אתן לא רואות אותם? תסתכלו, תסתכלו. תגידו לי שאני לא משוגעת שאני לא היחידה שרואה אותם בבקשה ורוניקה תגידי לי. לוסיאנה. תעזרו לי! תעצרו את זה, בבקשה— היא חיבקה אותן בדחיפות של שפיות בסכנה.

—תירגעי, אבי, תסתכלי עליי —אמרה ורוניקה—. תנשמי איתי. זה בטח בגלל מה שקרה לפני כמה ימים. זה כבר עבר. הוא לא יכול להתקרב אלייך יותר.

—את לא לבד —הוסיפה לוסיאנה—. זה כבר מאחורייך. זה נגמר. אני מבטיחה לך. אנחנו כאן בשבילך.

חברותיה הקיפו אותה בזרועות מהודקות ובנשימות מצטלבות, וחזרו ואמרו:

—הכול יהיה בסדר. הכול בסדר.

האומנם?

ואז! בדיוק באותו רגע ראתה אבי את עורן של חברותיה נפתח בבקעים זעירים: שיניים ליליות צמחו מאמות ידיים, מצווארים ומעצמות בריח. פיות. חורים שפלטו רק את קולה הגבוה של הילס, באותה הגייה, באותו רעד נטול הפוגות:

—ורוניקה לוקחת סמים לפני שיעור מתמטיקה.

—לוסיאנה גונבת סירופ נגד שיעול מארון התרופות של דודה שלה.

—ורוניקה בורחת מהבית.

—לוסיאנה מבריזה משיעורים כדי להתנשק עם רוב.

שלושתן ניתקו זו מזו באחת: הן שמעו את הקולות, צלולים, קרובים. קרובים מאוד. פולשים...

—סתמי את הפה —אמרו כמעט ביחד.

...מציקים.

—אנחנו שומעות אותך חזק, סתמי את הפה.

...בזויים.

אבי הנידה את ראשה לשלילה, בגוף רועד ובזרועות רועדות.

—אני לא יכולה לעצור אותם— אמרה, ובאותו רגע התחילו השמועות לדבר על שמות רחוקים:

—מטאו מוכר שיעורי בית—. —קמילה מעתיקה בעזרת תמונות—. —דייגו גונב טלפונים—. —אירנה נעדרת בימי שני—.

הכאב טיפס לרקותיהן, לחץ אלים; ורוניקה אחזה בראשה, לוסיאנה הידקה שיניים.

—תפסיקי! —התחננו—. די, אבי! —וכשלא נראה שהיא עומדת להפסיק, הן תפסו אותה, כיסו את פיה בידיהן, אחזו בזרועותיה וטלטלו אותה; הן התחילו להכות אותה כדי שתפסיק, לא מתוך זעם... מה פתאום. הרי לפני כמה שניות אמרו שהן אוהבות אותה, זה לא היה מתוך זעם, כי למרות הכול הן אהבו אותה... הן רק הכו אותה כדי למצוא הקלה, כי כאב להן הראש והרעש לא נגמר.

אבי דחפה אותן בכוח והכשילה אותן, ובנפילה נקרע בד חולצתה, אבל היא הצליחה להשתחרר וברחה בריצה; הן קמו ורדפו אחריה, מתחננות שתפסיק, קוראות לה.

בדיוק בתוך המהומה נשמעה צעקתה של אבי ברמקול של בית הספר, מוגברת, בלי שום עכבות:

—קוראים לי אבי הילס וגנבתי מאמא שלי יותר פעמים ממספר האצבעות בידיים וברגליים שלי!

אבי פנתה לעבר משרד המנהל —בקומה השלישית, חדר 301—. היא עלתה במדרגות בדילוגים של שתיים כדי לכבות את הרמקול, וחברותיה בעקבותיה; ובכל גרם מדרגות נפתחו הכיתות: דלתות נדחפו מבפנים, תלמידים יצאו כשפיותיה של אבי פעורים בעורם, בלחי, בכתף, במצח, ורדפו אחריה וביקשו שתפסיק, שתסגור את הפה. מורים ומורות הצטרפו לציד המכשפות. אחד מהם, הנרי, נאה וצעיר יחסית, זינק מכיתה 203. הוא צעק:

—אל תגידי את זה, אל תגידי את זה, אבי. אל תעזי!

התהלוכה הלכה וגדלה, וכולם התקדמו מאחורי אבי ובקול שלה ביקשו ממנה לעצור.

—המנהל נעצר בשבוע שעבר על ניסיון אונס.

השמועות נעשו שערורייתיות יותר, ובהיעדר סינון וזהירות נתמלא המסדרון פניני רכילות:

—ורוניקה עברה הפלה בשבוע שעבר.

—המורה שרלוט נטשה את בנה שזה עתה נולד.

אבי כבר הייתה בקומה השלישית, ליד דלת המנהל, הידית הקרה בידה, והשמועות המשיכו לדחוף מאחור:

—אבי גנבה ללוסיאנה את החבר.

—אבי לכלכה על אחיה של הנרייטה שיש לו תסמונת דאון.

—אבי לכלכה על אבא של הנרייטה.

—אבי לכלכה על הנרייטה.

היא דחפה את הדלת, נכנסה וסגרה אותה; גררה רהיט כדי לחסום אותה מבפנים. הרעש גבר מעבר לדלת...

—אבי הילס אולצה לשכב עם המורה הנרי! —בין הקולות השתחל המשפט הזה, שפרק את תחושת הזמן של אבי... היא צנחה לרצפה. בכתה. התקפלה לתוך עצמה והתחילה להתנצל שוב ושוב ושוב:

—אני מצטערת, אני מצטערת... אף פעם לא רציתי להגיד את כל הדברים האלה. תפסיקו כבר, בבקשה. אני לא יודעת מה אתם רוצים ממני— מבטה שוטט בחדר—. מי שם?! —צעקה לעבר כיסא המנהל, שהיה מסובב ממנה והלאה. היא ראתה את כבל המיקרופון, מתוח מן השולחן ומחבר את המשרד לכל הרמקולים בבית הספר, ועקבה אחריו עד לכיסא.

—די כבר —אמרה, וכשסובבה אותו לא היה שם איש.

—אבי הילס הייתה כלבה להנרייטה באוארס.

בחוץ הרעידו המכות את הדלת.

—סתמו. תסגרו את הפה —אמרה—. תתרחקו!

אבל ההמון לא נתן לה מנוח. אבי שבה לבכות:

—אני מצטערת... אני מצטערת... תסלחו לי. לא רציתי. לא רציתי —היא עצמה את עיניה.

וכשפקחה אותן, כבר לא שמעה דבר.

הרעש פסק.

היא הזיזה את הרהיט, פתחה את הדלת וראתה את כל בני כיתתה מהלכים בשלווה; בפינה דיבר המורה הנרי עם תלמידה שנשענה על הקיר; כמה תלמידים עברו בלי להביט בהם או בשום דבר אחר.

הרוגע שבחוץ דבק לבסוף גם באבי, והיא שוב הרגישה בטוחה. וכך הלכה במסדרון, למקום שבו חברותיה צחקו, הביטו בה, קראו לה, רצו אותה רק לעצמן... אבל בדרך ראתה את הנרייטה באוארס עם אחיה, אוחזת בידו, וזה הצית ברכלנית זיכרון קצר... תשכחי מזה. תחילה היססה. עזבי. חברותיה חזרו אליה. זה הספיק לה. לא ככה? אבי התקרבה, והמילים עוד הדהדו בראשה:

״אבי הילס הייתה כלבה להנרייטה.״

״אבי לכלכה על אחיה של הנרייטה שיש לו תסמונת דאון.״

—המנוולת הזאת —מלמלה והתקדמה צעד בתוך ההזדמנות האחרונה שלה—. היי, היי... מה עשית? זאת היית את, נכון? מה זה היה? איזה סם? נרקומנית ארורה.

כשהנרייטה סובבה את גופה, אבי הרימה את הזרוע בכוונה לסתור לה. די היה בחיוכה של באוארס מאוזן לאוזן כדי לעצור אותה.

היא השאירה אותה שם, מולה: קפואה.

—בוא, צ׳רלי. הולכים הביתה —אמרה הנרייטה, והמשיכה ללכת בלי להקדיש עוד תשומת לב למי שהתעללה בה.

ובאותו רגע, ממקום כלשהו, פילחה את האוויר שמועה שנשמעה כגזר דין:

—כל בית הספר רידג׳וויו ביתר את אבי הילס.

הרכלנית הרגישה את גופה נהפך לרוח, לגלים, למילים שאין להן רצף, שנפרמות לאט לאט... היא סובבה את הראש וראתה את חברותיה, ורוניקה ולוסיאנה, דמעות צער זולגות מעיניהן. והבגדים המגואלים בדם! כמו בגדיו של המורה הנרי: חולצתו מוכתמת, והוא עומד בלי לזוז בין האחרים. כי משהו השתנה. היא ידעה. היא שמעה... מתוך מה שנותר מן הראש:

—כמה פיות נאלצתי לפתוח בך עד ששתקת?

אבי השליכה את עצמה לרצפה. אנושיותה נכנעה לרוח. ללחישות. היא בכתה. ניסתה לאחות את עצמה, אבל משפט אחר כבר התחיל להסתובב...

—אבי הילס העתיקה במבחן ב... —וכל הווייתה נשאפה וננשפה בפיה של הנערה שהשליכה את המשפט למסדרון— ...מתמטיקה! —המשפט הגיע לנקודה שלו, ואבי התפרקה עוד ועוד. מקוטעת. שבורה מכוח הצליל. מבותרת לשרירים ולעור שנזרקו לאוויר בסחרור, בעוד הכאב מתמזג עם קיומה העצבּי.

—אבי הילס היא כלבה! —מן הקומה הראשונה ומסביבתה.

איבריה התחילו להתפצל. חלק אחד נשאר תלוי במסדרון, אחר נמתח לעבר מגרש החניה, אחר לעבר השירותים. ורידים, עור, מעיים, הכול פרוש, מתארך, מחולק, והקולות המשיכו לצוץ בנקודות שונות בבית הספר.

—כמה פיות היו צריכים כדי להשתיק את אבי הילס, אח קטן? —נשמע מן היציאה האחורית של התיכון.

לא לנשום ולא לצעוק היה אפשר; ככל שהדוברים התרחקו, מיתרי קולה נמתחו עוד, מתוחים בין קירות, דלתות, אריחים... עד שמצדו האחר של בית הספר נשמע קולו של אחיה של הנרייטה:

—מי זאת אבי הילס? למה מלכלכים על אבי הילס? —שאל בתמימות.

וצעקות רבות השיבו מכל עברי הבניין, משוכפלות:

                        אבי הילס היא 

                אבי הילס היא  אבי הילס היא 

 אבי הילס היא  אבי הילס היא  אבי הילס היא 

אבי הילס היא  אבי הילס היא  אבי הילס היא  אבי    אבי הילס היא  אבי הילס היא  אבי הילס היא  אבי הילס  אבי הילס היא  אבי הילס היא  אבי הילס היא  אבי היא  אבי הילס היא 

     אבי הילס היא  אבי הילס היא  אבי הילס היא 

           אבי הילס היא  אבי היא  אבי הילס היא 

                       אבי הילס היא 

                       אבי הילס היא 

               אבי הילס היא  אבי

             אבי הילס היא  אבי הילס

          אבי הילס היא  אבי הילס היא א

             אבי הילס היא  אבי הילס   אבי

                אבי הילס היא  אבי הילס    בי

                   אבי הילס היא  אבי          י הילס

               אבי הילס היא  אבי                הילס

            אבי הילס היא  אבי                      ילס

               אבי הילס היא                              לס

                  אבי הילס היא                             ס

               אבי הילס היא                                היא

            אבי הילס היא                                    היא

         אבי הילס היא                             

      אבי הילס היא         א                            

   אבי הילס היא                                              

            אבי הילס                                                

              אבי      א       א

                הילס

                 היא 

                  כ

                  ל

                  ב

                  ה

                   .

ועכשיו אפשר למצוא את אבי הילס בכל מקום: בכיתות, בשירותים, במגרש החניה, בגרונם של אחרים. כמו שמועה שמסרבת למות. אבל בסופו של יום... את הרי יודעת:

אלה רק שמועות, אבי הילס.

---

 רוברטו צ׳ו מראווי (לימה, 1999) הוא סופר ומשורר פרואני, מן הסופרים הצעירים המפורסמים ביותר בארצו, וסטודנט לתרגום ולמתורגמנות באוניברסיטת ריקרדו פאלמה. עולמו הספרותי משלב מיתולוגיה אוניברסלית, פנטזיה אפלה, ניסויים לשוניים ורגישות חזותית עזה.

יצירתו זכתה להכרה בכמה תחרויות ספרותיות. בשנת 2025 זכה בפרס הראשון בתחרות NN לסופרים חדשים, שארגנו כתב העת NN והאוניברסיטה הקתולית האפיפיורית של פרו (PUCP), על סיפורו הקסטלידות על קצה הלשון. הוא זכה גם בפרס השני בתחרות הארצית אחרי גלי הסערה, ובמקום הרביעי בתחרות הספרות הבין־אוניברסיטאית ״משחקי הפרחים״ בשנת 2023, על סיפורו סטורנוס מאוהב. אחד מסיפוריו נבחר גם בידי INCINE באקוודור לבחינת האפשרות לעבדו לקולנוע.

בין השאר פרסם את הסיפורים תלקסינואה וארכנה בכתב העת לתרבות Cuenta Artes, והשתתף באנתולוגיית השירה עמקים שקטים. כמה מסיפוריו תורגמו גם לצרפתית, עדות להתרחבות החשיפה הבינלאומית של יצירתו ולהד שהיא מעוררת מעבר לעולם דובר הספרדית.